איך עוזרים לילד להתחבר ולהכיר חברים

דמיינו ילד שחוזר מבית הספר ומספר, כבדרך אגב, שבהפסקה שיחק לבד. הוא לא נשמע עצוב במיוחד, ואתם לא בטוחים אם להתערב או להשאיר לו. (זה תרחיש לדוגמה, לא סיפור של ילד אמיתי.)

הרבה הורים מרגישים דחף לפתור: "פשוט תלך ותשאל אם אפשר לשחק." לעיתים קרובות זה לא עוזר. אם זה היה קל לו, יכול להיות שהוא כבר היה עושה את זה. מה שנראה לנו כמו צעד של שנייה, בשבילו יכול להרגיש כמו עמידה על במה.

חלק מהרעיונות כאן מבוססים על הנחיות להורים של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) ומסומנים במספר מקור. השאר הצעות מעשיות של צוות מרכז קידז, שלא נבדקו במחקר. המקורות אמריקניים, חלקם ישנים (דף הביישנות עודכן ב-2009) ואינם מוגדרים לגיל מסוים. ההתאמה לגילאי 6-14 היא שלנו. העמוד כתוב בלשון זכר לנוחות, והוא מתאים גם לבנות.

קודם מבררים מה בדיוק קשה לו

מבררים קודם אם הילד לא יודע איך פותחים שיחה, מתבייש, נרתע אחרי ניסיון שנכשל, או מרוצה כמו שהוא.

"אין לו חברים" הוא לא מצב אחד, ולכל סיבה מתאימה עזרה אחרת:

• הוא לא יודע איך מתחילים שיחה.
• הוא מתבייש, ומחכה שמישהו יפנה אליו.
• הוא ניסה פעם, קיבל "לא", והפסיק לנסות.
• הוא מרוצה מחבר אחד או מקבוצה קטנה, ואנחנו רואים בעיה שהוא לא רואה.

על האפשרות האחרונה כדאי לעצור. לפי ה-AAP יש ילדים שפשוט מעדיפים להיות לבד, ויש כאלה שנעים להם יותר עם פעילות בודדת, עם המשפחה או עם חיית מחמד.^[2] ילד כזה לא תמיד צריך עזרה.

איך מבררים בלי חקירה? שאלה אחת, ברגע רגוע: "אם היית יכול לבחור ילד אחד מהכיתה שהיה נחמד לך להכיר יותר, מי זה היה?" אם התשובה היא "אף אחד", זו גם תשובה. מקשיבים, ולא מתקנים.

מתרגלים בבית צעדים קטנים

הדרך הפשוטה ביותר להתחיל היא תרגול קצר בבית, עם משפט אחד בלבד. אפשר לתרגל מראש, במשחק תפקידים, מה הילד יכול לומר או לעשות, ולהתחיל בצעדים קטנים כמו לומר שלום לשכן.^[3]

אתם הילד מהכיתה, והוא מתרגל: "היי, אפשר להצטרף?" או "רוצה לשחק איתי בהפסקה?". אפשר לנסות כמה פעמים ולהחליף תפקידים, כדי שגם הוא יהיה הצד השני.

יש שני דברים ששווה לנסות ללמד בדרך. הראשון: "לא עכשיו" הוא לא "אתה לא רצוי", כי לפעמים הילד השני באמצע משחק. השני: אפשר לנסות שוב מחר, או לפנות לילד אחר. את ההתמודדות עם דחייה והצקות, הצגת בקשות ובקשת עזרה ה-AAP מונה בין המיומנויות שהורים יכולים לפתח אצל ילד ביישן.^[2]

רעיון שלנו, אפשר לנסות: במקום לחשוב מה להגיד על עצמו, הוא שואל את הילד השני שאלה אחת על מה שהוא עושה. "איזה משחק זה?" יכול להוריד ממנו את הלחץ להיות מעניין.

יוצרים הזדמנויות, לא רק נותנים עצות

קל יותר להתחיל עם ילד אחד מאשר עם כיתה שלמה, ולכן כדאי לארגן הזדמנות קטנה ומוגדרת.

• חבר אחד בבית. מארחים את חברי הילד בבית ומוודאים שהם מכבדים את חוקי הבית.^[1] שעה סביב משהו שהילד שלכם טוב בו מספיקה.
• חוג לפי עניין. מחפשים פעילות שהילד מתעניין בה.^[3] תחום משותף יכול להקל על פתיחת שיחה.
• נוכחות בקצה. אם אפשר, מגיעים לאירועי בית ספר, לחוג או למפגש של קבוצה, גם אם הילד מעדיף שתישארו בצד.^[1] זו גם הזדמנות לראות אותו בין חברים.

כמעט אף אחד לא לומד את אמנות החברות בלי קצת תמיכה.^[1]

בגיל ההתבגרות המשימה משתנה: מכירים את החברים ואת הוריהם ומתאמים ציפיות.^[1] לפי ההערכה שלנו, בגיל הזה גם מארגנים פחות משחקים בעצמכם. הקשר עם הורי החברים נעשה בגלוי, לא מאחורי גבו של הילד.

מה עושים כשהוא מנסה ונדחה

קודם כול מכירים בכך שזה כואב, ורק אחר כך חושבים על פתרון. דחייה תקרה בשלב כלשהו, וכדאי להיערך לזה מראש.

במקום "לא נורא" או "הם סתם ילדים", אפשר לנסות לומר: "זה לא נעים לשמוע לא. כל הכבוד שניסית." כשהוא רגוע, שואלים מה אפשר לעשות אחרת, למשל לנסות ילד אחר או יום אחר. זה יכול לעזור לו לראות בדחייה אחת אירוע ולא פסק דין.

אפשר גם לעזור לילד קודם לזהות מה הוא מרגיש, ואז לחשוב על מה שמרגיש הילד השני, לפני שהוא פועל.^[1]

גם ריבים עם חברים הם חלק מהסיפור. אפשר להראות לילד שאפשר לדבר על בעיה עם חבר ולשמור על החברות, ושכדאי לראות גם את נקודת המבט של הצד השני.^[1] בריב קטן לפעמים מספיק להקשיב לו, ולפעמים צריך לעזור לו לנסח מה להגיד.

ארבע משימות קטנות להורה

ארבע משימות: שאלה על חברים, תרגול משפט פתיחה, הזמנה אחת וסיפור אישי. בוחרים אחת, ועוברים לבאה כשהקודמת נעשתה טבעית.

1. שאלה אחת על חברים. שואלים משהו מוגדר על ילד אחד, למשל "עם מי שיחקת בהפסקה?". אם עונים "כלום", עוברים הלאה. שאלות מוכנות לילדים יש בעמוד נפרד.
2. תרגול משפט פתיחה. חמש דקות במשחק תפקידים, כמו שתואר למעלה.
3. הזמנה אחת. ילד אחד, לשעה אחת, סביב פעילות שהילד אוהב.
4. סיפור אישי שלכם. ילדים לומדים מהתבוננות באנשים סביבם.^[3] רעיון שלנו: לספר לו על יום שלא הלך לכם. משפט כמו "אמרתי משהו בעבודה ולא הבינו אותי, והתביישתי" מראה לו שגם מבוגרים נתקעים.

בכל משימה שמצליחה, אפילו קטנה, אומרים לו מה ראיתם. גם ה-AAP מציעה לשבח כל הישג, קטן ככל שיהיה.^[3]

מה לא עושים

יש כמה דברים שנראים כמו עזרה ויכולים להרחיק את הילד. הרשימה כאן מבוססת בעיקר על ניסיון והיגיון, ורק מה שמסומן במספר נשען על מקור.

• לא משווים לאח או לילד אחר.
• לא שואלים "למה אין לך חברים?".
• לא מארגנים לו חברים בכוח, ולא מתקשרים להורי הכיתה כדי שיזמינו אותו בלי שהוא יודע.
• לא מבקרים אותו ולא לועגים לו על הביישנות.^[7]
• לא מתארים אותו כ"ביישן" או "לא חברותי", לא מולו ולא בשיחת טלפון עם סבתא. ילדים נוטים לחיות לפי התוויות שמדביקים להם, ולכן כדאי גם לא לתת לאחרים להדביק.^[7] עדיף לתאר מצב ולא ילד: "היה לו יום קשה עם החברים".
• לא מצפים לשינוי מהיר. לפי ה-AAP רוב הילדים הביישנים מסתדרים בקשרים וברוב המצבים החברתיים אחרי תקופת היכרות והסתגלות,^[2] ולכן אין סיבה למהר.

איך יודעים שמספיק לעבוד בבית

מספיק לעבוד בבית כשהילד מתקדם, גם לאט.

אם הקושי נמשך אחרי תקופת הסתגלות או שהילד סובל ממנו, תרגול בבית כבר לא מספיק. הסימנים שדורשים תשומת לב מפורטים בתיבה שלמטה. ילד שנוח לו לבד לא נכלל בהם, כפי שנכתב למעלה.

לפי ה-AAP, כשביישנות מגבילה את הילד מאוד, הערכה של איש מקצוע לבריאות הנפש של ילדים יכולה לעזור.^[2] בתשובה של רופאת ילדים באתר ה-AAP נכתב שכשאין שיפור, במיוחד כשהילד נסער מאוד סביב זרים או בפרידה מההורה, או נראה עצוב או חרד, כדאי להתייעץ עם רופא הילדים.^[3] הדאגה גדלה כשקשיים קורים יותר מהרגיל ומפריעים לתפקוד היומיומי.^[4]

לפי משרד הבריאות אפשר לפנות לרופא הילדים או לרופא המשפחה, וגם לצוות בית הספר, כולל היועצת, מגיל 6.^[5] כשיש הצקות או חרם, מקור על בריונות ממליץ לעדכן את צוות בית הספר, וכותב שבדרך כלל מורים או יועצים הם הכתובת הראשונה.^[6] פגיעה עצמית או דיבורים על אובדנות הם סימן שדורש תשומת לב, ובמקרה של סיכון אובדני משרד הבריאות כותב שנדרשת הערכה דחופה בחדר מיון.^[5]